סיגל, גרושה מזה שנים ארוכות, אמא לשלושה ילדים, הגיעה למבוי סתום. מצבה הכלכלי היה בכי רע, דירתה השכורה נלקחה ממנה בגלל שלא הצליחה לפרוע את תשלום המגורים, ושלושת ילדיה, שאהבה וגידלה במסירות, נלקחו ממנה על ידי העובדים הסוציאליים ונמסרו למשפחות אומנות. כל מה שנותר היה לה, זה למצא לעצמה מקום במיקלט שכונתי, ושם לישון ולבכות.
"הרגשתי שהחיים שלי הגיעו לסופם" – היא משחזרת – "לא היה לי למה לקוות ולמה להמתין. לא היתה לי שום תקוה ושום מוצא. יום אחד, כשהלכתי לפגישה עם העובדת הסוציאלית שלי, פגשתי בחור נחמד. הוא הציע לי להכיר אותו ולצאת איתו, ואני הסכמתי.
שנתיים תמימות יצאתי עם הגבר שהפך לבסוף לבעלי. היינו ביחד, קצת בדירה שלו, קצת בדירה של הורי. לאט לאט התחלתי להשתקם. אפילו חשבנו למצא איזו עבודה בשבילי כדי שאוכל להביא גם תועלת כלכלית. ואז גיליתי שאני בהריון.
החבר שלי נבהל מאד. הוא אמר: "סיגל, את חייבת לעשות הפלה." אבל אני סירבתי אפילו לשמוע על זה. אמרתי לו: "בנישואים הראשונים שלי הרופאים עשו לי הפלה של תאומים. אחרי ההפלה הם אמרו לי שלא אוכל להביא עוד ילדים לעולם. עכשיו, כשיש לי הזדמנות להתגבר על גזר הדין של הרופאים ולהביא ילד, אפסיד את ההזדמנות הזו ואבצע הפלה? לא בא בחשבון!"
החבר שלי המשיך ללחוץ אבל אני הייתי נחושה בדעתי ללדת את התינוק. אמרתי לחבר שלי שביום כיפור האחרון, בבית הכנסת, התפללתי להשם שישלח לי ילד ממנו, ועכשיו, כשהאלוקים שמע לתפילתי, לא אבזה את מתנתו.
החבר שלי התרגז. הוא אמר: "אם ככה, סיגל, אז אני לא רוצה להכיר לא בך ולא בילד שלך. אני לא רוצה להמשיך את הקשר ביננו."
שבורה ורצוצה הלכתי להורי. סיפרתי להם את פרשת ההריון. אבל הם במקום לעזור לי, נבהלו יותר מהחבר שלי. הם אמרו: "תצאי מהבית הזה. תמצאי את המקום שלך בחוץ." שאלתי: "לאן אלך?" ואבא אמר: "לכי למי שהביא לך את הילד." אבל החבר שלי, האבא של הילד שברחמי לא רצה לקבל אותי לביתו.
ביאושי, פניתי לאחותי שהפנתה אותי לאגודת "אפרת". היא הגיעה איתי לביתו של ד"ר אליהו שוסהיים, יו"ר האגודה. ישבנו אצלו. בכיתי מאד. סיפרתי את סיפורי, והרופא עודד אותי וחיזק אותי. אחר כך הוא הפנה אותי למתנדבת, שסייעה לי למצא מקום מגורים זמני, וחיזקה אותי בימי ההריון הלא קלים, בהם הייתי בודדה ומיואשת.
חמשה חודשי ההריון הראשונים עברו, בעוד שלי הופיע פתאם. הוא אמר שהוא רוצה שאחזור אליו הביתה. שהוא יכיר בהריון ויתחתן איתי. הוא רצה להיות אבא, ולגדל ביחד את הילד המשותף שלנו.
שמחתי שלא עשיתי הפלה. הרי הילד הזה, שכמעט ולא נולד, הפך עכשיו לקשר שמחבר את הנישואים שלנו. ואכן, נישאנו, ונולדה ילדה קטנה, שקראנו את שמה מאי. היום אני ובעלי מאושרים מאד, והילדה שלנו היא המרכז אליו מתחברים כל הרגשות המשפחתיים.