"עלייך לעשות הפלה מיד" – ציותה על שרה – "ואל תחשבי פעמיים אפילו, ואל תלכי להתייעץ עם אף אחד, שלא יתנו לך עצות אחיטופל וינסו לשכנע אותך להשאיר בבטנך את הילד. גם עם עשר הילדים שלך את בקושי מסתדרת, אז מה תעשי עם הילד הנוסף הזה? הכי טוב להיפטר ממנו."
"שמעתי את דבריה של העובדת הסוציאלית" – משחזרת שרה אביטן -"והתחלתי לבכות. אמרתי לה שאני מסתדרת מצויין עם עשר הילדים שלי, ואני נותנת לכולם אהבה ותשומת לב. אולי אין לי מספיק כסף כדי לכלכל אותם, אבל עדיין הם מאושרים ושמחים בחלקם, ואני רוצה גם את הילד הזה. אבל העובדת הסוציאלית היתה נחושה מאד שלא אלד את ילדי.
למחרת בבוקר, היא התקשרה אלי ואמרה: "שרה, קבעתי לך תור בבית החולים להפלה." אמרתי לה: "מה פתאם את מחליטה בשבילי, וכל כך מהר?" והעובדת הסוציאלית אמרה שצריך לעשות את ההפלה כמה שיותר מהר, לפני שידעו על ההריון עוד אנשים שיכולים לשנות את דעתי.
סירבתי כמובן, אבל היא אמרה במתק שפתיים: "את יודעת מה, שרה, לכי לבית החולים, ושם, לא יעשו לך הפלה. רק יקחו אותך לוועדה של ההפלות, ותדברי איתם, והם יתנו לך עיצה, אם להפיל או להשאיר את התינוק."
"באותה תקופה הרגשתי לא טוב. לא היה לנו כסף, וגם היו לנו בעיות חינוכיות עם כמה מהילדים. העובדת הסוציאלית שעזרה לנו, הפעילה עלי לחץ כל כך כבד, שלא יכולתי לסרב. אז סמכתי על הוועדה, שתדבר איתי, ואני אוכל לשתף אותם ברצוני ללדת את הילד. לכן, הסכמתי לבוא למחרת היום לבית החולים.
אבל בבית החולים לא חיכתה לי שום וועדה. רק העובדת הסוציאלית ורופאה אחת, שמיד כשהגעתי הלבישה לי חלוק, נתנה לי זריקה והכניסה אותי לחדר הניתוח. התחלתי לצעוק. ביקשתי את הוועדה. והרופאה אמרה: "טוב, טוב, עוד מעט תקבלי את הוועדה. אל תדאגי."
אחרי כמה דקות כבר הורדמתי. אחרי שעה התעוררתי, אחרי ההפלה, אחרי שהתינוק שלי כבר לא היה בחיים. זהו. נגמר הכל.
לא יכולתי לעמוד בצער הגדול. בכיתי מאד. הרופאים אפילו אמרו אחר כך שנכנסתי להסטריה. פשוט, תפסתי את הטעות של מה שעשיתי. אם היו מדברים איתי, מסבירים לי מה זה הפלה, מנסים להעלות את הנושא לדיון, לא הייתי מוכנה להפלה. אבל כמו שהדברים התנהלו, במהירות, בחטף, אי אפשר היה לשלוט בהפלה הזו.
עד היום, שבע שנים אחרי, אני מבכה את הילד שלי, שלא נולד. מרוב שקשה לי להזכר בילד הזה, אני מנסה להדחיק. אבל לפעמים, כשאני הולכת לבית הספר להחזיר את הילדה שלי הביתה, אני רואה ילדים קטנים בכיתה א' משחקים בחצר, ואני יודעת שאם הדברים היו מתרחשים קצת אחרת, גם לי היה עכשיו ילד קטן, בגיל הזה, שהיה משחק בחצר בית הספר…