"התחתנו צעירים וההריון הראשון הגיע מהר יחסית. היינו מאושרים. עד שעידו היה בגיל שנתיים לא שאלתי את עצמי איך זה שאני לא בהריון שוב. לא ייחסתי לכך חשיבות רבה. השאלות התחילו לצוץ כשעידו כבר היה בן 6. אבל קיבלנו את העובדה כמו שהיא. גם בעלי הוא בן יחיד ולא ראינו בכך בעיה.
הילד הזה היה כל עולמנו, השקענו בו את הנשמה. הוא היה ילד מצחיק, יפה, מבריק בלימודים, ממש הביא לנו נחת. כשהגיע הזמן שלו להתגייס נלחצתי נורא. עשיתי הכל כדי לנסות לשכנע אותו שלא ילך למסלול קרבי. אבל לא היה עם מי לדבר. הוא היה ילד עם עקרונות והתעקש להתגייס לקרבי. מי היה מוותר על כזה בחור איכותי? בסופו של דבר עם כל החשש עידו התגייס לצנחנים.
ספרתי את הימים עד השחרור. כשעידו היה בן 21 קרה הבלתי יאומן. נכנסתי להריון. עשיתי בדיקה חמש פעמים עד שבאמת עכלתי מה עובר עליי. בשלב הזה, כשכבר הייתי בת 46 כשכבר לא חלמתי על אפשרות להיות בהריון, קיבלתי את הבשורה בהפתעה מוחלטת.
לא עלה בדעתי ללדת בגיל כזה. יכול מאד להיות שאם היו לי ילדים ברצף, זה היה נראה אחרת אבל במצב כזה הריון נראה לי מגוחך. חשבתי על הילד שיוולד בהפרש של שנים מאחיו הבכור לא היה בא בחשבון. לא רציתי להחליט לבד ונפגשתי עם הרופא שלי. הוא אמר שבגלל הגיל שלי יש סיכוי גדול יותר ללדת ילד עם תסמונת דאון. זה הספיק בשבילי כדי להחליט סופית על הפלה.
שכנה שלי שהיא חברה מאד טובה, ובמקרה גם מתנדבת באגודת "אפרת" לא יכלה לקבל את זה והיא התעקשה כל הזמן שאני לא אעשה הפלה. ניסתה לשכנע אותי ולדבר לליבי אבל הרגשתי שמעבר לכל התירוצים, אני ממש מתביישת בהריון הזה. אני לא אשכח שהיא שאלה אותי "ממה את מתביישת? ממתנה שקיבלת מהשמיים?" המשפט הזה נגע לליבי והחלטתי לשמור על המתנה הזו. שנתיים אחרי שילדתי את אורי, הבן שלי עידו נהרג בפעילות מבצעית, חודשים ספורים לפני השחרור מקבע.
אם לא הייתי ממשיכה את ההריון, היום בעלי ואני היינו נשארים ערירים, ואני הייתי צריכה להתמודד עם אובדן של שני ילדים שעל אחד מהם הייתי אני אחראית. על זה לא הייתי יכולה לסלוח לעצמי לעולם. כאב על אובדן בן הוא קשה שלא מתכהה עם הזמן, אבל בזכות אורי שנולד, יש לנו היום רגעי נחת ואושר."